שיטת פסגות לטראומה חריפה

מאז ה7.10.23 כולנו חווים מצבים לא נורמלים שקשורים לאזעקות מלחמה, חוסר ודאות ושינויים נוספים. לדוגמא שינוי מקום מגורים, הפסקת פעילויות שגרה, אבדנים וכדומה.
כל אחד מאיתנו מגיב בצורה שונה למצב.
מה שיעזור לכולנו זה להיות פעילים, לעזור לזולת, להתנדב ולהיות בחברה.

דר’ ניר עישר ממייסדי מכון פסגות בסרטון שהפקנו עבור בני משפחות החטופים וחברי המשפחה. בימים כתיקונם ההכשרה הזו מועברת לצוות מטפלים מומחים. בשל המציאות המורכבת כיום בישראל אנו מעוניינים להעביר את המידע לכל מי שמרגישים שהטראומה הלאומית משפיעה עליהם, ייתכן וחלק מהתרגילים פה ידרשו מהצופים סיוע של מטפלי CBT מוסמכים (וודאו כי המטפלים מוכרים במוסד לימודי CBT רשמי בתכנית דו-שנתית) בשל מורכבות הבעיה והפתרונות המוצעים.
השימוש בתרגולים המוצעים הם על אחריות הצופים בלבד, נשמח לסייע לכם בהדרכות כדי לשפר את החוסן הנפשי ולמנוע פוסט טראומה עתידית.

על המטפל

דר’ ניר עישר מחלוצי ה-CBT בישראל מציג כאן שיטה המבוססת על ניסיון רב בטיפול במצבי משבר ומניעת הפרעת פוסט-טראומה.
דר’ עישר יחד עם רונן סער וצוות מפיקוד העורף פיתחו בשנים 2002-2006 הכשרה למניעת טראומה (PTV – Pre-Traumatic Vaccination) באמצעות הכנה מנטלית.
הסדנה הוכחה כיעילה במניעת תסמיני דיסוציאציה במסגרת מחקרים מדעיים.
כמעט 20 שנה אחרי פיתוח הסדנה, שנועדה לאנשי צוותי חירום של חילוץ והצלה, משתמשים בה עד היום בגרסאות שונות לטובת חיילי צה”ל וצוותי חירום נוספים בישראל.

בסרטון הזה דר’ עישר מציג את העקרונות הרלוונטיים לאנשי טיפול שהוכשרו רשמית בגישת CBT בתכנית דו-שנתית ושהתמחו בטיפול במצבי משבר וטראומה:

גרסה מקוצרת של הסרטון, לאלו שאינם מתמצאים בתחום הטיפול:

בשל מימדי האסון ברור לנו כי גם אנשים שאינם בתחום הטיפול ירצו להיעזר בהנחיות והתרגילים המוצעים בשיטת פסגות לטיפול בטראומה חריפה (תקופה ראשונית ומורכבת שבה עלולים להתפתח תסמיני PTSD), בקשתינו היא לבצע את כל ההנחיות בתשומת לב,
אנחנו מזמינים את כל מי שירצה לפנות אלינו, ניתן לקבל מענה גם בטופס השארת פרטים שבעמוד.

לפני שנסביר לעומק על שיטת פסגות לטיפול בטראומה חריפה, נחזור רגע להתחלה ונסביר מהי טראומה:

מהי טראומה?

מרבית האנשים יחוו אירוע טראומטי אחד או יותר במהלך חייהם, כגון: תאונות דרכים, אסונות טבע, הוריקנים, טורנדו, רעידות אדמה, שיטפונות, שריפות, מלחמות, פיגועים, תקיפות פיזיות או מיניות או מוות פתאומי של אדם אהוב. אירועים טראומטיים יכולים להיות גם מצבים שבהם אנו חווים הרגשת סכנה לעצמנו או לאחר.

מה קורה לאחר חשיפה לטראומה?

לאחר חשיפת טראומה, לרוב האדם חווה מחשבות חוזרות על הפרטים של אירועים טראומטיים שחווה, וזיכרונות אלו עלולים לעורר תגובות גופניות כגון מתח בשרירים, ‘קלקול’ קיבה, הזעת יתר או דופק מהיר. גם סיוטים חוזרים על האירוע הטראומטי שכיחים. עבור רוב האנשים, המחשבות החוזרות, הסימפטומים הגופניים והסיוטים הללו ייעלמו באופן טבעי עם עצם החזרה לתפקוד. חשוב לדעת שמצב זה קורה לעתים קרובות ללא כל עזרה מקצועית, ללא ייעוץ או טיפול.

כאשר התסמינים בעקבות אירוע טראומטי נמשכים ומתחילים להפריע לתפקוד היום יומי לאורך זמן, זה עשוי להוות אינדיקציה להפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD. לפי מגדיר האבחנות הפסיכיאטריות (ה-DSM)  כאשר יש ביטוי של סימפטומים יותר ממספר ימים אך פחות מחודש, מדובר בהפרעת דחק חריפה. כאשר התסמינים נמשכים יותר מחודש ויש הפרעה בתפקוד הגורמת למצוקה רגשית מדובר בהפרעת דחק פוסט טראומטית.

הגורמים המשמעותיים ביותר הקשורים להתפתחות PTSD הם התדירות, העוצמה ומשך החשיפה לטראומה.

שיטת פסגות לטיפול בטראומה חריפה (בניסוח לקהל הרחב)

קפד”ן:
קרקוע
פעילות
דמיון מודרך
נרמול מחשבות

קווים מנחים בנוגע לשיח אודות אירוע טראומטי

לא ליזום – לאפשר לניצול/לשורד/לבן המשפחה ליזום בעצמו ולהוביל את השיחה
עליכם לזכור שברגע זה רק הניצול/שורד חשוב – הסקרנות שלנו לא חשובה, אלא רק טובתו של הניצול/שורד. אין לדבר איתו על אנשים אחרים, אלא להיות מרוכזים בו בלבד.
חשוב להקשיב – יש להקשיב למלוא הדברים של הדובר, לא להפריע באמצע, לא לקטוע, אפילו אם הוא אומר דברים שאינם ברורים או אינם נכונים.
אם הניצול/שורד מתאר את החוויות שלו יש לחזור עליהן באופן מילולי ככל שאתם יכולים: “זה קשה לחוות…”, “זה נורא לעבור את…”, ולהוסיף מיד עם ו’ החיבור “אני מעריכ/ה מאוד שיכולת לשתף אותי בזה”.

בוחן מציאות / קרקוע / גראונדינג

אנו מעוניינים להבחין בין הרגע הזה לבין האירוע שהתרחש בעבר, ובין אירועים שיתרחשו בעתיד. המטרה של השיחה והשאלות הן לאפשר לניצול/מטופל להיות נוכח ברגע ההווה:
“איפה אנחנו נמצאים?”
“מה המציאות כרגע ביחס למה שחשבת / זכרת…”
“איפה זה נמצא?”
“כמה שעות חלפו מאז שהיית בסכנה?” / “מתי תהייה בסכנה?” (אנחנו X שעות או ימים אחרי/לפני האירוע)
“איך ידעת שאת/ה בסכנה אז?”
“מה ההבדל, איך אתה יכול לדעת שברגע מדוייק זה אין סכנה?”
“איזה עובדות היו שם שאין פה?”
“איזה עובדות יש פה שלא היו שם?”

פעילות / אקטיביות

פאסיביות או אי פעולה במצבי מתח נחווית הרבה פעמים כחוסר אונים. לכן, חשוב ביותר להיות אקטיביים, פעילים. קיימים שני סוגי פעילות שקל יחסית לבצע אפילו במצבי מתח וחרדה קיצוניים:
פעילות גופנית
סיוע לזולת שזקוק לעזרתנו
פעילות גופנית יכולה להיעשות בשכיבה, בישיבה או בעמידה.
בשכיבה ניתן לכווץ שרירים. לכווץ חזק את כל השרירים ולהרפות אותם לסירוגין. חשוב שהכיווץ יהיה משמעותי והרפיית השרירים שתמשך מספר שניות, כך שהשריר ינוח. אם יש אזור בעייתי מבחינה רפואית עדיף שלא לכווץ את השרירים באותו אזור. אם לא ניתן לכווץ את שאר שרירי הגוף ללא האזור החולה, אפשר לכווץ את השרירים איזור, איזור. למשל פה, לחיים, אף, סנטר, מצח, קרקפת וכו’. לחלופין, כף יד ימין, אמה ימנית, זרוע ימין, חזה ימני וכו’.
אם אין אפשרות לצאת לחדר כושר, בריכה או גינה, אפשר לבצע התעמלות במקום: קפיצות, כפיפות ברכיים, ידיים, בטן, או התעמלות שמוצאים ביו-טיוב כגון פילאטיס.
הסיוע לזולת יכול להיות לקטין, לבן משפחה שמתקשה, או לנזקק שאינו מהמשפחה. סיוע או פעילות מצילת חיים הן פעילויות שמונעות הטראומה גם במצבים הטראומטיים ביותר.

דמיון מודרך

מדובר בהכנה מנטאלית לפעילות עתידית, שתואמת את הבעיה שיהיה צורך לפתור. לפעמים דמיון מודרך נשמע קשה לביצוע. חשוב לזכור שזו שיטה טבעית שהשתמשתם בה פעמים רבות, מבלי לקרוא לה בשם, למשל הכנה מנטלית שעשיתם לקראת שיחה חשובה, מפגש חשוב או בחינה חשובה – עברתם בראש על המילים והמעשים שתצטרכו לבצע כדי להשיג את המטרה.
במצבי מתח הכנה מנטאלית הופכת פתאום לבלתי אינטואיטיבית. במקום להחליט על התוצאה הרצויה ולתכנן את הצעדים שמובילים אליה, אתם עסוקים בדברים ומחשבות שלא פותרות את הבעיה. אתם בלופ בלתי יעיל שגורם לשקיעה במקום לתנועה קדימה. לפעמים אתם מגיעים למסקנה הנכונה שאיבדתם את היכולת לצאת מהמערבולת ומהמים. אתם חשים שאתם עומדים לטבוע ואתם חסרי אונים, מרגישים חסרי תקווה ובפאניקה מוחלטת. זמנים אלו של פאניקה אינם מתאימים לחשיבה הגיונית או למציאת חלופות התנהגותיות.
את ההכנה המנטאלית אנחנו אמורים לערוך כשאנחנו במקום שהוא כמו “יבשה”, ועדיף תוך כדי ישיבה על כורסא נוחה עם שתייה נגישה. עכשיו אנחנו במקום בטוח ולכן, זה הזמן לתכנן ולבצע את ההכנה המנטאלית. יש לציין שכל סיטואציה מצריכה תהליך שונה. ההכנה לפני יציאה לדייט לעומת בחינה בעל פה באנגלית דורשות דמיון של סיטואציות ותהליכים שונים. בהם, אם אתם עומדים לשוחח עם המפקד על נושא שחשוב לכם, ההכנה שתדרשו לה שונה מאלו שתידרש אם אתם חושבים על להצטרף לכוחות שנכנסים לעזה. אם כך ברור זשתשנו את התכנים לפי הצורך שלכם, ואילו אנחנו ניתן לכם את השלד שלתוכו יתאימו התכנים שלכם. לכן אנחנו נבקש לבצע את הפעולות בצורה מלאכותית ומתוכננת.
תבחרו מצב שאליו אנחנו מכוונים להגיע בסוף. למשל בדייט אנחנו מעוניינים לקבוע מועד לפגישה הבאה, בבחינה באנגלית אנחנו מעוניינים לענות על השאלות באנגלית טובה. אנחנו מעוניינים ליצור תוכנית – מעין מפה מנטאלית, שתאפשר גם גמישות בצמתי הדרכים. בשיחה עם המפקד אתם רוצים שהוא יסכים עם מה שאתם מציעים או מבקשים. עכשיו נבקש מכם לבצע את הצעד הראשון. אם יש לכם רשימת מצבים,
תבחרו את המצב שהכי חשוב לכם.
תבחרו את תמונת ההצלחה, כזו שתלויה בכם ויש באפשרותכם להשיג אותה (למשל, “לקבל 100 בבחינה” אינו תלוי בכם, אבל “לענות בצורה הרצויה” כן)
חלקו את המצב לאירועי משנה צעד אחר צעד.
תארו את הסביבה שלכם ואת הפעולות שלכם ביחד. נסו לערב כמה שיותר חושים: ראייה, שמיעה מישוש, חום וקור ואפילו ריח וטעם.
דמיינו את עצמכם, את הציוד ואת השימוש בו.
דמיינו את ההפתעות שעלולות לצוץ תוך כדי הביצוע ומהם השינויים ההתנהגותיים כדי להתגבר עליהן
המשיכו לדמיין את כל הצעדים עד לתחושת הצלחה.

*בשיח עם נפגעי דחק יתכן ויעלו פחדים מציאותיים. מצבים שקודם לכן היו רק מדומיינים, ועכשיו הסבירות להם רק עלתה. גם במצב זה – השימוש בדימיון לפתרון בעיות ובניית תוכנית פעולה יכול לסייע בהגברת תחושת השליטה ותפיסת המסוגלות ביחס להתמודדות עם המצב.

נירמול, תיקוף מחשבות

חשוב להכיר שכל אחד מגיב למחשבותיו וחווה אותן באופן שונה. המוח שלנו מתמלא כל הזמן במחשבות, שרבות מהן אולי אינן הגיוניות או שייכות לרגע הנוכחי. לעתים קרובות אנו מתעלמים מהמחשבות החולפות הללו ושוכחים מהן. עם זאת, אנו נוטים לזכור מחשבות משמעותיות עבורנו.

בחירת המחשבות שבהן אנו מתמקדים מושפעת ממצב הרוח שלנו. זה יוצר מעגל שמחזק את עצמו, שבו האמונות והרגשות שלנו מועצמים. לדוגמה, מחשבות המעוררות אשמה, כעס, חרדה או תסכול מובילות אותנו לעתים קרובות לנתח אירועי עבר בדיעבד. אנחנו מפקפקים בבחירות שלנו, במשמעות של שיחות, ואפילו צופים השלכות עתידיות. אנו בוחנים כל פרט קטן בחיינו, דבר שמעסיק את זיכרון העבודה שלנו.

אירועים משמעותיים יכולים להשפיע רבות על החוויות היומיומיות שלנו. חלקנו עשויים להתעכב על אירועים אלו, בעוד שאחרים עשויים לכאורה לשכוח מהם. עם זאת, שתי התגובות תקפות. חשוב לציין שהניסיון לא לחשוב על דברים כואבים הוא כמעט בלתי אפשרי. אנו יכולים לחקור תרגיל פסיכולוגי פשוט כדי להמחיש נקודה זו. נסו לא לחשוב על המספר 8. באמת, עשו זאת כמיטב יכולתכם. האם הצלחתם? עכשיו נסו לא לחשוב על אינסוף. על מה אתם חושבים? התרגיל הזה מדגים שהניסיון לא לחשוב על משהו בעצם מחזק את המחשבה במוחנו.

זה נורמלי לחלוטין שמגוון מחשבות, הן הגיוניות והן לא הגיוניות, מתרוצצות בראש. מחשבות אלו יתעוררו בהכרח ולא ניתן למנוע אותן. זה טבעי שמחשבות יתאימו לאמונות שלנו. לדוגמה, אם אנו מרגישים אשמה על משהו, כל מחשבה שתומכת באשמה זו, קטנה ככל שתהיה, נוטה להיצמד אלינו. אנו עלולים למצוא את עצמנו מנתחים ומנתחים את המחשבות הללו מכל זווית, גם אם זה לא יוביל לשום תוצאה מוחשית.

לאחר חווית אירוע משמעותי, נהוג לחוות תגובות שונות כמו פלאשבקים, חולשה גופנית, ערנות מוגברת, סיוטים, קשיי ריכוז, עצבנות ועוד. תגובות אלו הן לרוב הדרך של הגוף שלנו לעבד את האירועים. הם עלולים לצוץ שוב ושוב, ואם נרשה לעצמנו לשהות מעט בתחושות הללו, העמיק אליהן בכל פעם, נוכל לשאת את הנטל בהדרגה, בדומה לצב הנושא שריון כבד על גבו. הכאב אולי עדיין נוכח, אבל אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שאנחנו כאן, ברגע הנוכחי.