טיפול קוגנטיבי בהפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD

חווית הטראומה יכולה להתפרץ גם מספר שנים לאחר האירוע. טריגרים כמו לחץ, מצבי סיכון קיומיים חוויות אינטנסיביות יכולים לגרום להתפרצות של סימפטומים כמו דיכאון, חוסר עניין בחיים, חוסר תקוה, התקפי זעם, הסתגרות וחרדה חברתית.

טיפול קוגניטיבי בהפרעת דחק פוסט טראומטית

הפרעת דחק פוסט טראומטית מעלה מחשבות ודימויים פולשניים חוזרים ונשנים, ביעותי לילה חוזרים, פלשבקים של האירוע, הימנעויות נרחבות, חוסר עניין בפעילויות חברתיות, תחושת ניתוק, קושי עם אמפתיה כלפי אחרים, סימפטומים של עוררות גופנית, קושי להירדם, קשיי ריכוז ולפעמים מצבי ניתוק.

בטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי ניתן לשלב תרופות. הטיפול מובנה מתמקד במחשבות ובאמונות שקשורות לטראומה, לסימפטומים של ההפרעה הפוסט טראומטית ולדיכאון. בנוסף, חשיפה הדרגתית לטראומה, הרפיה והפעלה התנהגותית.

הסיכון לסבול מהפרעת דחק פוסט טראומטית שכיח יותר בקרב אנשי צבא, לוחמי אש, כוחות הצלה, קרבנות פשע ואלימות. נמצא פער מאוד גבוה בין אלו שנחשפים לטראומה לבין אלו שמפתחים הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD).

בין ההסברים לגורמי סיכון להתפרצות PTSD:

1. גורמי פגיעות טרום טראומה:

  • נשים.
  • מצב סוציו אקונומי נמוך.
  • היסטוריה משפחתית של מחלות פסיכיאטריות.
  • היסטוריה של קשיים בילדות (התעללות).
  • היסטוריה של מחלות פסיכיאטריות.

2. מאפייני הטראומה:

  • מעורבות אישית לעומת עדי ראיה או עדי שמיעה לאירוע, סמיכות גאוגרפית למקום האירוע.
  • חומרת הטראומה.
  • תפישת האדם שהוא מצוי בסכנת חיים במהלך האירוע הטראומטי או שהוא מאוים ע"י אחרים.
  • איום או סכנה בינאישיים חמורים (אונס, התעללות).
  • תסמינים מוקדמים שקשורים להפרעה פוסט טראומטית (הימנעויות וכו').
  • רגשות שליליים עוצמתיים (פחד, חוסר אונים, אימה, אשמה או בושה במהלך האירוע הטראומטי או מיד לאחריו.
  • תסמינים דיסוציאטיביים או התקפי פניקה בזמן האירוע הטראומטי.

3. גורמי סיכון פוסט טראומה:

  • תפיסה של חוסר תמיכה חברתית לרבות תגובות חברתיות שליליות מצד אחרים.
  • הכחשה, האשמה עצמית, התנתקות וחוסר התמודדות.
  • אבדן עבודה.
  • ביטחון עצמי נמוך.
  • העדר אופטימיות.
  • הערכה שלילית לגבי הטראומה.
  • הערכת איום מופרזת.

     רבים הסובלים מ-PTSD מאשימים את עצמם בקיומה של ההפרעה (אופי חלש או "אולי יש לי נטייה למחלת נפש).

  • PTSD מופיע אצל 7.8%-6.8% לאורך החיים. כ1/3 מהנחשפים לטראומה עשויים לפתח PTSD.
  • PTSD כרוני היא הפרעת חרדה שגורמת לפגיעה בבריאות וירידה בתפקוד החברתי והתעסוקתי.

הטיפול על פי המודל הקוגניטיבי עוסק בהערכות השליליות המופרזות לגבי האירוע הטראומטי ותוצאותיו, ובאינטגרציה של הזיכרון האוטוביוגרפי (שהוא מקוטע) של הטראומה בפרשנות השגויה של התגובות. בנוסף, הטיפול עוסק באסטרטגיות התמודדות עם הסימפטומים על ידי הנגשת הזיכרונות בצורה מילולית, בהתמודדות עם הפלשבקים שהינם זיכרונות אוטומטיים לא רצוניים ועשירים בתחושות של הטראומה.

הזיכרון הטראומטי כולל זיהויי אסוציאציות שגויות של גירויים, תגובות ומשמעויות כמו גם הערכה שגויה לגבי הסכנה.  בנוסף, התייחסות למבנה הפחד בהקשר למשמעות "סכנה" וגורמים שתורמים לתפיסה שהעולם מסוכן וש"האני" חסר כל יכולות ומסוגלות ל התמודד.

הזיכרון הטראומטי מעורר סימפטומים שנחווים כמסוכנים ולכן הסובל ינסה להימנע מפעולות שעלולות להפעיל את זיכרון הטראומה.

הטיפול הקוגניטיבי מבוסס על הנחת היסוד שהסימפטומים של PTSD הם תוצאה של אמונות והערכות שגויות לגבי האיום שקשור לטראומה כמו גם לגבי הקידוד והשליפה הלא יעילים של זיכרון הטראומה.

בנוסף, כמו בהפרעות חרדה אחרות קיימת הטיית קשב אוטומטית לאיום ולסכנה באופן כללי, ולא רק למידע שקשור לטראומה. כל מידע שמיצג סכנה אישית על הביטחון האישי מקבל קדימות בעיבוד.

בטיפול הקוגניטיבי מזהים את מהות הטראומה, מידת החומרה והתוצאות וכן מה יהיו התגובות של הסביבה הקרובה.

בנוסף מכירים את מאפייני הזיכרון הטראומטי (מחשבות, דימויים, זיכרונות פולשניים והפרשנות המיוחסת, בטיפול, בוחנים את ה"חורים" בזיכרון האירוע, מנסים להבין את הפרשנויות והמשמעויות  של הזיכרון הטראומטי על העצמי, על האמונות לגבי העולם, האמונות לגבי העתיד, הכרות עם רמזים מעוררים וטריגרים בתגובות הרגשיות.

חשוב להבין מהם המאפיינים הסיבתיים שהמטופל מיחס לטראומה, האם הוא חש אשמה, מהם הראיות לגבי האחריות האישית שלו וכן מה האמונות לגבי רגשות אשם, חרטה וצער שקשורים לטראומה.

חשוב לבחון עד כמה המטופל מאמין באמונות לא יעילות לגבי העבר, ההווה והעתיד.

כמו כן, כדי לזהות מצבי הימנעות ואסטרטגיות לא יעילות וכדי להפחית את התסמינים החודרנים ואת מצבי החרדה, בטיפול לומדים להפחית את התדירות והעוצמה של הסימפטומים, עוזרים למטופל להרחיב את הקשרים החברתיים  ועוזרים למטופל לצמצם את ההשפעות של ה-PTSD על החיים.

לסיכום, PTSD הוא הפרעת חרדה שפורצת לאחר אירוע טראומטי. רוב התסמינים מתבטאים במהלך החודש הראשון של התרחשות הטראומה. לאחר כחודש קיימת הפוגה אצל 60%. רק מיעוט האנשים מתוך אלו שנחשפים לטראומה מפתחים סימפטומים לכן יש לעקוב אחרי אחו שיש להם גורמי סיכון.

מטרת הטיפול הקוגניטיבי ב-PTSD

  1. שיפור הזיכרון הטראומטי ושילובו בהקשר לזיכרונות אוטוביוגרפיים אחרים.
  2. זיהוי ונטרול מחשבות אוטומטיות של איום, סכנה ופגיעות.
  3. זיהוי הדימויים החודרניים.
  4. זיהוי אסטרטגיות לא יעילות.
  5. הפחתת ההימנעויות.
  6. חשיפה במציאות ובדמיון.

רוצה שניצור איתך קשר?

שינוי גודל גופנים