אבל

פגישה עם מוות דורשת דרכי התמודדות ייחודיים. התגובות הינן גופניות, רגשיות והתנהגותיות, ובין היתר מושפעות מאמונות, ערכים וכו’. אין דרך אחת שמתאימה לכל אדם, לכל מצב, או לכל גיל. כל מתאבל מגיב לפי תפישתו את האובדן ואת המשמעויות לגביו. בדרך כלל הפנייה לטיפול כאשר הסבל והייסורים הרגשיים קשים מנשוא, מסכנים את הבריאות ופוגעים בתפקוד.

אבל אינו תהליך פסיבי. ניתן לעשות הרבה מאשר סתם “להמתין”. ניתן להתגבר ורצוי לא לבד. תמיכה מסייעת להבין לעומק את האובדנים הגדולים והקטנים וכן לבטא את הרגשות הרבים. המטרה להתגבר ולחזור מחד ליהנות מהחיים ומאידך לקבל את האבל כתגובה נורמלית לאובדן.

אבל, שכול ואובדן הינם מצבים מטלטלים ביותר בחייו של אדם. בנוסף לכך שמשהו יקר “נעלם” מבלי שוב וחסר, החרדות האוניברסליות של “פחד מנטישה” ומ”דחייה חברתית” מתגברות. נוצרת התחושה שחלק ממך מת ומתגברת תחושת החמצה של אינטראקציות עתידיות וחוסר ניצול הזדמנויות שהיו. עולים רגשות ומחשבות על כך שלא הצלחתי להציל את הנפטר או שאולי לא עשיתי די. בהקשר לכך יכולים להופיע כעסים על עצמך או על אחרים, שיכולתם לנהוג אחרת. לעיתים קרובות עולות מחשבות שלא ניתן להמשיך לחיות ללא האדם שנפטר ושלעולם החיים לא יוכלו לשוב למסלול תקין.

על פי המינוחים הפסיכיאטריים, אבל אינו אבחנה בפני עצמה. אבל בשלבים שונים מופיע דכאון. במצב של סכנת חיים לאדם האבל או חשש מנקמה יש להציע טיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי.

על פי התפישה הפסיכולוגית אבל הוא מצב מובחן. בדרך כלל אין צורך בטיפול פסיכולוגי, למרות שיש סבל. סופו של אבל להסתיים והאדם יחזור לשגרה (אולי שונה). אם הסבל והכאב הנפשי נמשכים כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. הטיפול יאפשר שינוי בתפיסה ובהתנהגות שיביא להחלמה.

אם אתם או יקיריכם סובלים מהאובדן אנחנו כאן בשבילכם!
ניתן להתקשר למוקד הטלפוני המקצועי של מכון פסגות בטל’: 03-5288171