מיתוסים לגבי אובדנות

אני, עצמי וכל מה ש”טבעי”

מיתוס: אדם צריך לפתור את בעיותיו בעצמו.

עובדה: את רוב הבעיות שלנו פותרים אנשים אחרים. אנחנו לא מייצרים את מוצרי המזון שלנו, את הבגדים שלנו, את המכוניות שלנו וכו’. גם את הקשיים הנפשיים שלנו איננו מסוגלים לפתור לבד. לו היינו מסוגלים לפתור אותם לבד, לא היו לנו קשיים. לכן עלינו להתייחס בצורה זהה לכל דבר אשר איננו מסוגלים לפתור לבד. כמו שאנחנו יכולים ללמוד לתפור בגד בעזרת מורה לתפירה, ככה אנו יכולים ללמוד לטפל בעצמנו, בעזרת מטפל מוסמך.

מיתוס: לכל אחד כוחות פנימיים שרק בעזרתם שווה לפתור את בעיותיו / השיטה הכי טובה לפתור בעיות היא על ידי הכוחות הפנימיים, הטבעיים הטמונים בנו.

עובדה: נכון, לכל אחד מאיתנו כוחות פנימיים שיכולים לקדם אותנו בחיים ולפתור לנו בעיות. הקשיים הנפשיים נגרמים על ידי חסימה ביכולת שלנו לנצל את הכוחות שלנו בסיטואציה ספציפית. למשל, כל אחד יכול להמשיך ולפתח את חייו לאחר כישלון או אובדן. היכולת והמיומנות קיימות. אמונות זמניות שיכולות להתקבע והפחדים שלנו, עלולים למנוע מאיתנו לנסות להתגבר ולצאת מהמשבר. אם לא ננסה, ניכשל.

מיתוס: אם מישהו אומר לנו מה לעשות, זה לא טוב כמו שמצאנו את הפתרון בעצמנו. לכן, אם אנו לא מוצאים פתרון באופן עצמאי, עדיף לאמץ תפיסה של “ככה אני” ולהמשיך בדרך הטבעית לנו.

עובדה: אין לאף אחד מאיתנו מיומנויות שלא ניסינו ותרגלנו. רוב המיומנויות הללו נלמדו תוך כדי חיקוי של אנשים שראינו סביבנו. לכן, דווקא כאשר אנחנו נתקלים בקשיים נפשיים, אין זה הגיוני לנסות ולייצר פתרונות חדשים ללא עזרה. הנסיון להמציא מיומנויות חדשות דווקא בזמן משבר נידון לכישלון ידוע מראש.

תרופות או להיות

מיתוס: אסור להשתמש בחומרים כימיים. לכן, עדיף להתמודד לבד או בעזרת רפואה אלטרנטיבית (תרופות טבעיות).

עובדה: הביטוי “חומרים כימיים” הוא תוצר של תעמולה שנועדה ליצור שוק לחומרים שיעילותם אינה מוכחת ושאיש לא בדק את מידת הסיכון הכרוכה בשימוש בהן. ההתייחסות אל תרופות כאל “חומרים כימיים” היא חסרת משמעות שכן המים הם H2O, האוויר מורכב מ80% חנקן וכל הצמחים, בע”ח והאבנים מורכבים מחומרים כימיים. לולא הם היו מורכבים מחומרים כימיים, הם לא היו קיימים. לכן, אין הבדל בין חומר כימי הנמצא בתרופה לבין חומר כימי הנמצא בצמח. עדיף ליטול תרופה אשר מפוקחת מבחינת המינון, מבחינת התוצאות ותופעות הלוואי שלה מאשר צמח שיתכן ובגלל שינויים עונתיים הפך לרעיל.

מיתוס: אדם שלוקח תרופות פסיכיאטריות הוא פסיכי, משוגע, מטורף, “איבד את זה” או חולה.

עובדה: נכון שתרופות מטפלות בהצלחה גם בבעיות מורכבות וקשות אבל רוב האנשים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות (שמהווים כמחצית מהאוכלוסיה), הם נורמטיביים לחלוטין.

מיתוס: תרופות פסיכיאטריות ממכרות.

עובדה: רוב התרופות הפסיכיאטריות אינן ממכרות. קיימות שתי קבוצות שהן בעלות פוטנציאל התמכרותי: הברביטורטים והבנזודיאזפינים. הברביטורטים אינם בשימוש פסיכיאטרי בדיוק מסיבה זו, כי הם ממכרים מאוד. לגבי הבנזודיאזפינים, לאחרונה נכנסו הנחיות חדשות שמגבילות את השימוש בהן ל- 30 יום. הנחיות אלה מונעות התמכרות. (מדובר בתרופות כמו לוריוואן, וובאן, אסיבל, קלונקס ובונדורמין שאנשים לוקחים במשך שנים ושיעילות התרופות פגה מזמן).

מיתוס: תרופות פסיכיאטריות מזיקות.

עובדה: זהו מיתוס עממי מקובל שנובע מכך שלפעמים התרופה גורמת לתופעות לוואי אצל אנשים מסוימים. המיתוס יכול להתפתח כאשר האדם נבהל מתופעות אלו, אך ממשיך ליטול את התרופה ולא מתייעץ עם הרופא לגבי דרכים להפסקת התופעות או לגבי האפשרות של להחליף את התרופה. לפעמים, המיתוס נובע מכך שקיימת החמרה טבעית במצבו של המטופל עוד לפני שהתרופה החלה לפעול.

מה טוב היות האדם אובדני

מיתוס: חשוב למצות את הדיכאון עד הסוף, כי נבנים מזה.

עובדה: נשמע כי המיתוס אופייני בעיקר לאומנים, אך הוא מאפיין כל מי שיש לו דיכאון עמוק. כנראה שהמיתוס הזה משתרש בעקבות ניסיונות כושלים חוזרים ונישנים לצאת מהדיכאון. המוח האנושי נוטה לתת משמעות לכל תופעה שהוא נתקל בה, הוא חושב שבמצב דיכאוני יוכל להגיע למסקנות מעמיקות אך אלה לא קיימות כי קיומן הינו אשליה.

מיתוס: אדם אובדני ישאר אובדני לנצח.

עובדה: במידה והאדם יקבל סיוע ותמיכה הולמים, קרוב לוודאי שיתאושש ויחיה חיים משמעותיים ומאושרים ללא דאגות או מחשבות אובדניות.

“יהיה בסדר, זה לא באמת…”

מיתוס: אם אדם כבר ביצע ניסיון התאבדות רציני בעבר, סביר להניח שלא יעשה זאת שוב.

עובדה: אנשים שניסו לשים קץ לחייהם בעבר הינם בעלי סיכוי גבוה יותר למות כתוצאה מניסיון התאבדות נוסף ביחס לשאר האוכלוסייה.

מיתוס: “כלב נובח אינו נושך”. אנשים שמדברים על התאבדות לא באמת ינסו להתאבד.

עובדה: כמעט כל מי שניסה להתאבד רמז או הזהיר לפני כן. יש לשים לב גם לרמזים עקיפים להתאבדות שעלולים להיאמר כבדרך אגב או בצחוק.

מיתוס: אנשים המאיימים בהתאבדות מחפשים רק תשומת לב.

עובדה: אמנם אנשים שנמצאים במצב נפשי קשה זקוקים לתשומת לב, אך אדם החושב על התאבדות זקוק בעיקר לחברה אנושית אוהדת, גם אם הוא מצהיר את ההפך מזה. עם זאת יש להדגיש שהצורך בתשומת לב אינו אחת מהסיבות שבגללן אדם מתאבד. לעומת זאת, מתן תשומת לב חשוב בכך שהוא מצביע ומוכיח על איכפתיות. לכן אפשר להסיק שתשומת הלב שהם מקבלים עשויה להציל את חייהם.

את שיֵעשה אין להשיב?

מיתוס: אנשים שהתאבדו הם אנשים שלא רצו לבקש עזרה.

עובדה: מחקרים לגבי קורבנות התאבדות הראו כי יותר ממחציתם ביקשו עזרה נפשית ועזרה רפואית בששת החודשים שקדמו למותם. רבים נוספים פנו למקורבים להם.

מיתוס: ניסיונות אובדניים או התאבדויות קורים ללא אזהרה.

עובדה: ניצולי התאבדות מעידים כי לעיתים קרובות רמזו על רצונם לשים קץ לחייהם. סביר להניח שהסביבה לא הבינה או לא שמה לב לרמזים.

מיתוס: רק מטורף מתאבד. לכן, אם האדם אינו משוגע לא צפויה סכנה.

עובדה: רוב האנשים המתאבדים אינם פסיכוטיים ואינם מבולבלים. חשיבתם צלולה אך הם מוכי יגון, נואשים או סובלים מחרדות.

מיתוס: רק סוגים מסוימים של אנשים הופכים להיות אובדניים.

עובדה: בהינתן תנאים מסוימים, גם אנשים שלכאורה אינם סובלים מדיכאון או הפרעה אחרת, נמצאים בסיכון להתאבדות.

מיתוס: אם אדם נחוש להרוג את עצמו, שום דבר לא יעצור אותו.

עובדה: אפילו לאדם המדוכא ביותר יש רגשות מעורבים לגבי המוות, הוא מתלבט עד הרגע האחרון בין הרצון לחיות לבין הרצון למות. רוב האנשים המתאבדים אינם רוצים במוות. הם רוצים שהכאב יפסיק. הסביבה יכולה לעשות הרבה כדי למנוע את ההתאבדות.

מה שאני לא יודע, לא פוגע

מיתוס: לדבר על התאבדות עשוי לתת למישהו את הרעיון להתאבד.

עובדה: אין לנו את היכולת לשתול לאדם מחשבות אובדניות בראש על ידי כך שיזמנו שיחה על ההתאבדות. ההפך הוא הנכון, להעלות את נושא ההתאבדות ולדון בו בגלוי הוא אחד הדברים המועילים ביותר שנוכל לעשות.

מיתוס: יש לקיים בכל מחיר הבטחות שלא לנבור בהתכתבויות הפרטיות של האדם.

עובדה: כאשר ישנו חשד לפוטנציאל לפגיעה עצמית של האדם, אין לשמור או לכבד את פרטיותו. חובתנו היא קודם כל להציל את נפשו, להיות מודעים למצבו של האדם, ובכך למנוע התאבדות.

מיתוס: התאבדות אינה כואבת.

עובדה: שיטות התאבדות רבות כואבות מאוד. כמו כן, אין אנו לוקחים בחשבון את הכאב והסבל שקודם למוות.

אחרי כל עלייה מגיעה ירידה

מיתוס: שיפור פתאומי במצבו הנפשי של המטופל לאחר משבר אובדני או תקופת דיכאון, מסמל כי הסיכון להתאבדות חלף.

עובדה: לעיתים ההפך הוא הנכון. השיפור לכאורה במצב המטופל יכול להיווצר מכך שהוא קיבל החלטה מוצקה להתאבד ומרגיש טוב יותר עקב החלטה זו.

“מי? אני??”

מיתוס: ההתערבות היעילה היחידה במצבים אובדניים נמצאת בידי פסיכותרפיסטים מקצועיים בעלי נסיון רב בתחום.

עובדה: כל אדם המקיים אינטרקציה עם האדם האובדני יכול לעזור באמצעות תמיכה רגשית ועידוד. גם התערבויות פסיכותרפיות מסתמכות על הסיוע של בני המשפחה והחברים שמספקים רשת תמיכה.

להישאר צעיר לנצח, בגלל מחשבה שהתעוותה לרגע

מיתוס: זה נדיר שצעירים ילקו בדיכאון או יאמצו התנהגויות של הרס-עצמי.

עובדה: שתי תופעות אלו שכיחות ביותר בקרב מתבגרים. התנהגות של הרס עצמי נוטה להופיע לראשונה בגיל ההתבגרות ושכיחותה נמצאת במגמת עלייה.

מיתוס: צעירים מתאבדים כתוצאה מדיכאון.

עובדה: דיכאון עלול להגדיל את הסיכוי להתאבדות אך לא חייבים להיות בדיכאון בשביל להתאבד.

מיתוס: צעירים אובדניים אינם יכולים לעזור לעצמם.
עובדה: לרוב, למרות תפיסת מציאות מעוותת, צעירים אובדניים עוברים את התקופה תוך ניצול של תמיכה וסיוע קונסטרוקטיביים מהסביבה הקרובה ומאנשי מקצוע העוזרים להם להעלות את הערכתם העצמית ואת תפיסת המסוגלות העצמית שלהם.

מיתוס: צעירים אובדניים תמיד כועסים כאשר מישהו מתערב בעינייניהם.

עובדה: צעירים אכן נוטים יותר להתגונן ולהתנגד לעזרה. התנהגויות אלה הן לעתים “מבחנים” הבאים לבדוק את רמת האכפתיות של הקרובים אליהם והאם הם באמת מוכנים לעזור. בבדיקה לאחר תקופה, רובם המכריע של הצעירים מביע הכרת תודה על ההתערבות.

מי מה ומתי?

מיתוס: התאבדות שכיחה יותר בקרב מעמד סוציו-אקונומי נמוך/גבוה.

עובדה: בספרות המקצועית לא נמצא קשר מובהק בין מעמדות לבין התאבדות.

מיתוס: התאבדות היא תורשתית.

עובדה: למרות שיש יותר התאבדויות במשפחות מסויימות, הנטיה להתאבדות איננה תורשתית. בני המשפחה חולקים את אותה סביבה רגשית והתאבדותו של בן משפחה אחד עלולה להעלות את הסיכון להתאבדות של בן משפחה נוסף.

מיתוס: כל מעשה התאבדות ניתן למניעה.

עובדה: לצערנו, למרות הרצון הטוב, הערנות והמאמצים המושקעים, אין דרך למנוע את כל מקרי ההתאבדויות.